אלמלא הבריונים שלא רצו להכניע לא גלו ישראל

גיטין נ"ו ע"א

הוו בה הנהו תלתא עתירי, נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת וכו'. בן ציצית הכסת, שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, איכא דאמרי שהיתה כסתו (כסא שלו, רש"י) מוטלת בין גדולי רומי (כשהיה הולך ברומי להקביל פני קיסר, רש"י) וכו'. הוו בהו הנהו בריוני (אנשים ריקים ופוחזים למלחמה), אמרו להו רבנן (להנך בריוני) ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו, אמרו להו ניפוק ונעבד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא (לנצח), קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא.

מהרש"א

וכתב שם המהרש"א: איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת וכו', והי' בידו להתנצל עליהם בפני המלכות, אי לאו כדמסיק משום דהוו בה בריוני כו', והם פריצי ישראל שהיו בהם, כמפורש ביוסיפון, והם מתוך שנאתן זה את זה גרמו להם החורבן והגלות, שלא היו רוצים ליכנע לרומיים, כדקאמר דא"ל רבנן ניעבוד שלמא כו', שכבר ידעו זה כי סימן אבות לבנים, שאמר יעקב (בראשית ל"ג י"ד) יעבר נא אדוני לפני עבדו וגו', כמפורש בחידושינו באגדות בפ"ק דע"ז (דף ח' ע"ב, סוף ד"ה אמר), ולכך אמרו רבנן לא מסתייעא מלתא ליעבוד בהדייהו קרבא.

אילו היו הבריונים נכנעים לא היו נחרב ביהמ"ק

ספורנו

וירץ עשו, נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כאמרם ז"ל שאחיה השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות (תענית כ' ע"א), הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית קדשנו כמו שהעיד רבן יוחנן בן זכאי באמרו (גיטין נ"ו ע"ב) דאית בן לא שבקינן. (בראשית לג,ד)

אם היו נכנעים היו נשארים על אדמתם ולא נשרף הבית

אור החיים

בנפול עמה ביד צר (איכה א,ז). ואומרו בנפול עמה וגו', הכוונה כי בכל אותו זמן שצר אספסיינוס וטיטוס בית שני וגם בימי נבוכדנצר המציא ה' להם תרופה ע"י שאם היו נכנעים להם היו נשארים על אדמתם ולא היה נשרף הבית. ותמצא כמה פעמים היה ירמי' ע"ה צועק ואמר למלך שיפיל עצמו לפני המלך ואין רע, דכתיב (ירמיה לח,יז) ויאמר ירמיה אל צדקיהו כה אמר ה' וגו' אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וגו', ואפ"ה לא רצו וכן תמצא שאמר ריב"ז לאספסיינוס "והלבנון באדיר יפול" שהיה יודע בוודאי שנכבשה הארץ לפניו, ואילו היו משלימין לא היה עושה מה שעשה אח"כ כדמוכח מהש"ס בפירוש. ולזה אמר הנביא בנפול עמה וגו' פי' דכאשר נפל ביד נבוכדנצר שהיתה העיר כבושה ועומדת לא מצאה עוזר, דאם הי' לה עוזר היו עושים כדברי הנביא ולצאת ישראל אליו, לא הי' עושה מה שעשה אח"כ כשנכנסו להיכל, והיינו (איכה שם) ראוה צרים ושמחו על שהשביתה לחלוטין ושרפה באש, דאם הי' להם עוזר לא היתה באה לדבר זה.

חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור (איכה א,ח). כונתו, להיות כי לא נגזר גזרה מאת ד', אלא שיהיו נכנעים ישראל למלך בבל כאמור לעיל, א"כ מצד שהקשו ערפם ולא השלימו לא היה ראוי שתלכד העיר, אלא שהיה לד' לעשות המצאה ליפרע מהם, ולמה לא היה כך ומה חטאה ירושלים בפרט זה מיהא שלא רצו להשלים, דמצד זה נמשך חרבן הבית, לזה אמר הלא תדע כי גם ירושלים יש לה חלק בחטא אחד, דהיינו שהיו מקיימין בה עבודה זרה, והרי מחזקת ידי עובדי עבודה זרה, שהיא מקום לעבודה זרה, ולהיותה היא אינה עושה כלום, לזה נחשב לה לחטא בעלמא. הגם שישראל מזידים, לזה כפל לומר חטא חטאה, לומר מה שאני מחשיב דבר זה חטא, לא גוף העון, כי גוף העון הוא מצד שהיו עובדי עבודה זרה, אלא שבערך ירושלים אני קורא אותו חטא ... והן אמת, אילו ישראל היו נכנעים למלך, היה ד' מכפר ולא היה מביא הרעה, לא עליהם ולא עליה, מה שאין כן עתה בעידן ריתחא, ענשין אשוגג ואמזיד בכל אופן שיהיה בה. (אוה"ח הק' בפירושו ראשון לציון על מגילת איכה)

אם היו משעבדים עצמם לא היו נופלים במה שנפלו

לחם דמעה

יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג,ל). והנכון כי היא עצה לרואה את עצמו שלא יוכל להשגב מפני אויביו שיכיר את הזמן ואת עת גדולת אויביו, וינטלם וינשאם, ולא ינסה להקהל ולעמוד על נפשו לבלתי השתעבד לו, אבל יתן לו הלחי כרצונו, ואז זה האויב ישבע בזה, ולא יכהו, ופירוש מכהו אשר יוכל על זה. והנה רמז כפי מה שאחשוב לענין שקרה ליוסף בן גוריון ז"ל עם עדת הפריצים שלא היו רוצים להשתעבד לרומה, ואף על פי שהשעה צריכה לכך, והנכבד הוא ז"ל היה מבקש מהם שישתעבדו לרומיים, הואיל והשעה צריכה לכך, עד ישקיף וירא ה' משמים, כי לא יבקש מהם שישתעבדו לעולם, וכמו שאמר בסמוך, כי לא יזנח לעולם ה', וטעם הזכיר זה, כי יקונן על שלא שמעו לזה המוסר ועצת השר הנכבד ההוא, כי אם כה היו עושים לא נפלו במה שנפלו כפי מנהגו של עולם. (פירוש לחם דמעה על מגילה איכה לרבינו שמואל וידאש)